הרינגשטראסה היהודית: שלושה ארמונות - שלושה סיפורים
- תום כהן | וינה עם תום
- 15 בנוב׳
- זמן קריאה 5 דקות
מאת תום כהן
מעטים הרחובות בעולם שנושאים על גבם כל-כך הרבה שכבות של שאפתנות, כוח, יומרה תרבותית וערגה כמו הרינגשטראסה של וינה. השדרה הקיסרית, שנחנכה במחצית השנייה של המאה ה-19 על חורבות החומות הישנות, הפכה בתוך שנים ספורות למעבדה אדריכלית: ארמונות פאר ניאו־רנסנסיים, מבני ציבור מפוארים בסגנון ניאו גותי ויווני קלאסי, מוזיאונים, תיאטראות ואקדמיות – כולם נועדו לשדר מסר אחד ברור: זוהי בירה תרבותית אירופאית.
אל תוך המרחב החדש הזה נכנסו בשקט, אך בנחישות, המשפחות היהודיות העשירות של וינה. בנקאים, סוחרי אמנות, תעשיינים ואינטלקטואלים, רבים מהם בני הדור הראשון של יהדות משולבת, שבחרו לבנות את ביתם דווקא על הרינגשטראסה. הבחירה לא הייתה רק עניין של טעם או כח קנייה - היא הייתה הצהרה. כאן, בשדרה הפתוחה אל העולם, הם יכלו לבטא שאיפה להשתייכות - נאמנות לאימפריה מצד אחד, ורצון להוביל את התרבות, האמנות והקדמה מן הצד השני. הארמונות שבנו היו מרהיבים, עבור חלק אף מתריסים. הם היו לא רק בתים אלא תזכורות לסיפור עלייה, הצלחה, מודרניות ואמביציה.
ואולי משום כך, לא במקרה שלושה מארמונות הרינגשטראסה הפכו ברבות השנים לרקע ולמקור השראה לשלושה סיפורים שפירסומם חרג מגבולות וינה – שכל אחד מהם חושף פן אחר של סיפור וינאי, יהודי על הדרה ועל חולשותיה, על עוצמתה ועל קריסתה. סיפור על עלייה ונפילה, הצלחה, דחייה ושברון לב.
שלושה ארמונות. שלושה סיפורים. שלוש דרכים לספר על תור הזהב של הבורגנות היהודית הגבוהה בוינה.
ארמון בלוך באואר ו״האישה בזהב״
מיקום: Elisabethstraße 18
שם הספר: האישה בזהב | אן מארי אוקונור
אדלה בלוך־באואר הייתה מהנשים המפורסמות ביותר בחוגי הבוהמה והסלונים של תקופת חלוף המאות (סביב שנת 1900). היא נולדה ב־1881 למשפחת בנקאים יהודית־וינאית, ונישאה ליזם ולתעשיין הסוכר העשיר פרדיננד בלוך־באואר, שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות ואספן אמנות נלהב. השניים השתייכו לשכבה היהודית-המתבוללת שחייתה את החלום הוינאי בורגני: עושר, תרבות וסקרנות אינטלקטואלית.
אדלה, חכמה וכריזמתית, הפכה מוקד משיכה לאנשי רוח ואמנים בני תקופתה ובהם כמובן גוסטב קלימט. פרדיננד, שביקש להנציח את דמותה, הזמין מקלימט דיוקן בשנת 1903, אך התהליך היה ארוך ודרש עשרות סקיצות, עד שב־1907 הושלם לבסוף הדיוקן המפואר והתוצאה: היצירה המוזהבת ביותר בתקופת הזהב של קלימט, שבה מתמזגים פסיפס, אר נובו, מיתולוגיה וארוטיות דקה - מונה ליזה תוצרת וינה.
לאחר האנשלוס ב־1938, עם השתלטות הנאצים על אוסטריה, רכושם של היהודים הולאם, והאוסף של משפחת בלוך־באואר נבזז כמעט כולו, כולל הדיוקן של אדלה. בעוד פרדיננד נמלט לשוויץ, הציור נלקח לידי הרשויות והפך לבסוף לאייקון תרבות ולכוכב הבלתי מעורער של הגלריה הלאומית בארמון בלוודר, תחת הכותרת המרומזת "האישה בזהב" - כינוי שנועד להצניע את מוצאה היהודי של האישה המצוירת…
הסיפור קיבל תפנית דרמטית רק עשרות שנים לאחר המלחמה. מריה אלטמן, אחייניתה של אדלה, שנמלטה עם בעלה לאמריקה, פתחה מאבק משפטי נחוש וחסר תקדים להשבת הציור שנגזל. המאבק התקיים הן בארצות הברית והן באוסטריה, וב־2006 הוחלט כי הדיוקן והציורים הנוספים יוחזרו אליה. הציור נמכר מאוחר יותר לרון לאודר בסכום שיא וכיום הוא מוצג בנויה גלרי בניו יורק.
הפרשה כולה זכתה לתיעוד מקיף בספרה של עיתונאית הלוס אנג׳לס טיימס אן-מארי אוקונור The Lady in Gold, שמשרטטת את ההקשר ההיסטורי, התרבותי והמשפחתי של הדיוקן. ב־2015 עובד הסיפור גם לסרט מצליח בשם Woman in Gold, בכיכובם של הלן מירן המדהימה בתפקיד מריה אלטמן וראיין ריינולדס כעורך הדין הצעיר רנדול שונברג (נכדו של המלחין הוינאי היהודי וחלוץ המוזיקה הא-טונאלית ארנולד שנברג).
היום, ״האישה בזהב״ אינה רק יצירת אמנות - היא סיפור על זיכרון, תקופה, ולא פחות חשוב - צדק מאוחר.
ארמון אפרוסי והארנבת עם עיני הענבר
מיקום: Universitätsring 14
שם הספר: הארנבת עם עיני הענבר | אדמונד דה ואל
מול בניין האוניברסיטה שעל שדרת הטבעת, מתנשא ארמון אפרוסי, אחד הבתים המרהיבים שנבנו עבור המשפחות היהודיות שהתעשרו בזכות מסחר בינלאומי ובנקאות. משפחת אפרוסי, שמקורה באודסה, הפכה לאימפריה כלכלית אירופית וחיה את החלום הווינאי: עושר, אמנות, ופנאי אינטלקטואלי. הם אספו ספרים יקרים, ערכו נשפי תחפושות בהשראת ציורים מפורסמים ויצאו לחופשות מפנקות ברחבי האימפריה האוסטרו הונגרית. הארמון לא היה רק בית - הוא היה הצהרה של משפחה שמודעת למעמדה.
בתוך הארמון הזה חי וגדל הענף הוינאי של משפחות של אדמונד דה ואל, קדר בריטי ואיש ספרות, שנושא את שם המשפחה מצד אמו. שנים מאוחר יותר, כשהוא כבר אמן מוכר, יצא דה ואל למסע בעקבות ההיסטוריה המשפחתית שנמחקה כמעט כליל.
התוצאה הייתה הרומן האוטוביוגרפי־ההיסטורי ״הארנבת עם עיני הענבר״ (The Hare with Amber Eyes) — מסע ביוגרפי איטי ורגיש, שנע בין סוחרי הבדים של אודסה, בתי הקפה של וינה, הסלונים הפריזאיים, ואירופה שהולכת ונסדקת בדרך לאסון.
במרכז הסיפור עומד אוסף של 264 נטסוקה יפניות - פסלונים זעירים מגולפים בעדינות שהוענקו למשפחה כמתנת חתונה אקזוטית בתחילת המאה ה־20 ונראו בתחילה כפריט צדדי בארון זכוכית.
אך דווקא האוסף הקטן הזה הפך בעבור דה ואל למפתח: דרכו הוא מגלה כיצד הארמון הוחרם לאחר האנשלוס, כיצד רכוש המשפחה חולק ונבזז, וכיצד חלק מהנטסוקה הוסתרו באומץ על ידי אחת מעובדות הבית...
דה ואל, במסע הכתיבה שלו, מחבר בין ההיסטוריה המשפחתית לבין הסיפור ההיסטורי של וינה היהודית: עלייתן של משפחות הבורגנות היהודית, האנטישמיות הגוברת, האימפריה המתפוררת, הרס המלחמה והניסיון לשאוב משמעות מתוך פריטים קטנים שנשארו כשהכל האחר נמחק.
הספר זכה לשבחים בינלאומיים והפך לאחד מרומני הזיכרון־המשפחה המשפיעים של העשורים האחרונים, ובמחווה סמלית ומרגשת למעגל ההיסטורי, תרם אדמונד דה ואל את אוסף הנטסוקה המקורי ל־המוזיאון היהודי של וינה, בבניין ההיסטורי שבדורותיאהגאסה, כך שניתן להציץ בהם גם היום...
ארמון ליבן־אאוספיץ והסלון של ברטה צוקרקנדל
מיקום: Universitätsring 4
שם הספר: הסלון של ברטה | אורה אחימאיר
במרחק דקת הליכה מארמון אפרוסי מתנשא ארמון ליבן־אאוספיץ’, מבנה מפואר שנבנה עבור אחת המשפחות האריסטוקרטיות של וינה. אך שלא כמו הסיפורים הקודמים, כאן עוסק הסיפור לא במשפחת הבעלים המקורית של הארמון, אלא באישה שגרה בו בשלב מאוחר יותר והפכה אותו למרכז רוחני, תרבותי ואינטלקטואלי של וינה הליברלית: ברטה צוקרקנדל.
ברטה, ביתו של אחד המו״לים החשובים בוינה - מוריץ ספצס. הייתה עיתונאית, סופרת, פמיניסטית מוקדמת ומעל לכל – מארחת הסלון המפורסם ביותר של וינה בראשית המאה ה־20. הסלון שלה הפך למוקד מפגש נדיר שבו אמנים, מוזיקאים, פוליטיקאים, מדענים ואנשי רוח שוחחו, התווכחו, יצרו ושברו מחיצות דיסציפלינריות. דרך דלתות ביתה עברו אנשים כמו גוסטב קלימט, יוהן שטראוס הבן, ארתור שניצלק, מקס ריינהארדט, אלמה מאהלר, שטפן צווייג, ואפילו אנשי ממשל בכירים. שם, בין חדרי הארמון, נרקמו הבריתות התרבותיות שהניעו את וינה בתקופה הסוערת שבין המלחמות.
הרומן הביוגרפי של אורה אחימאיר, ״הסלון של ברטה״, מביא את סיפורה של צוקרקנדל אל מרכז הבמה הישראלית. זהו לא רב־מכר בינלאומי כמו שני הספרים האחרים, אלא יצירה שמוכרת בעיקר לקהל הישראלי דובר העברית, אשר נחשף דרך סיפורה האישי של הסופרת ושל מושא כתיבתה אל עולמה של וינה היהודית התרבותית, עולם שנעלם כמעט כליל בעקבות עליית הנאציזם.
אחימאיר מציירת את ברטה כדמות של כוח ועדינות גם יחד. אישה של מילים, של קשרים, של חזון תרבותי ואומץ ללכת נגד המוסכמות. דרך הסלון שלה מתבהר הפסיפס האנושי של וינה לפני הקרע הגדול, עיר שפרחה בזכות הדיאלוג המתמשך בין יהודים לאוסטרים, בין אמנות לפוליטיקה, בין מסורת למודרנה.
כיום מארח הבניין את אחד מבתי הקפה ההיסטוריים החשובים והמוצלחים בוינה - קפה לנדטמן בקומתו הראשונה. חדי עין יבחינו בשלט זיכרון קטן להפליא בצד הבניין שמספר על קיומה של הסלוניירית ולוחמת החופש היהודייה.
מה נותר מהארמונות היום?
כמו לא מעט ממבני־הפאר שעל הרינגשטראסה, גם ארמון בלוך־באואר, ארמון אפרוסי וארמון ליבן־אאוספיץ עברו גלגולים והחליפו ידיים מאז תור הזהב של וינה. רובם אינם עוד בתים פרטיים אלא מבני ציבור, מוסדות תרבות או משרדים ממשלתיים ופרטיים. הארכיטקטורה החיצונית נשמרה בקפדנות, אבני הקרניז, המרפסות המקושטות והחזיתות הניאו־רנסנסיות עדיין נאמנות לסיפור האדריכלי המקורי, אך הפונקציה שינתה את פניה. הדיירים התחלפו.
ההיסטוריה היהודית של הארמונות אינה תמיד גלויה לעין, ומאוד קל לחלוף על פני הבניינים האלה ולראותם כמקשה אחת אדריכלית ונאה. אלה הסיפורים שמפיחים בהם חיים ועושים עמם צדק היסטורי ועוזרים לחשוף את האמת. היום הם עומדים כחלק מהנוף הווינאי המפואר, אך מי שמכיר את סיפורן של אדלה בלוך־באואר, משפחת אפרוסי וברטה צוקרקנדל, יראה בהם לא רק אבן וחומר, אלא עדות לחיים ולתקופה.
תגובות