top of page

הווינאיות: בעקבות קיסריות, סלונייריות ומהפכניות

31 באוג׳
זמן קריאה 5 דקות

עודכן: לפני 3 ימים


כשמביטים על הארכיטקטורה המפוארת של וינה, קל לראות בה עיר שנבנתה על ידי גברים ועבור גברים. הקיסרים, המלחינים והפילוסופים מונצחים בכל פינה ברובע הראשון. אך מתחת לשכבות הטיח והזהב מסתתרת וינה אחרת – וינה של נשים חזקות, יצירתיות ונועזות, שלא רק חיו בעיר, אלא עיצבו את נשמתה.

במשך מאות שנים, מקומה של האישה הוינאית הוגדר על ידי "שלושת ה-K": Kinder, Küche, Kirche

 (ילדים, מטבח, כנסייה).  אולם בלב האימפריה התפתחה דינמיקה ייחודית: הנשים הוינאיות למדו להשתמש ב"כוח רך". הן הפכו את הסלונים הביתיים לפרלמנטים חלופיים, את בתי הקפה למרכזי כוח כלכליים, ואת האקדמיה לשדה קרב על זכויות ושוויון.

זוהי הזמנה להסיר את הלוט מעל ה His-tory, ולפגוש את ה-Her-story של בירת אוסטריה דרך הנשים שסירבו להישאר "האישה של" או "המוזה של", והפכו לארכיטקטיות של רוח העיר.


המורדות:

מארי כריסטין ("מימי")

 מריה תרזיה, הקיסרית שהולידה 16 ילדים, ניהלה את משפחתה כמו לוח שחמט גלובלי ושלחה את בנותיה לחתום על בריתות פוליטיות ברחבי אירופה. כולן היו כלים פוליטיים – חוץ מבתה החמישית והמועדפת, מארי כריסטין. מימי הייתה היחידה שקיבלה אישור להתחתן מאהבה, ובחרה בנסיך אלברט מסקסוניה. יחד הם הקדישו את חייהם לאיסוף רישומים והדפסים (בהם "הארנב" המפורסם של דירר), והקימו מוזיאון שנקרא על שם שניהם – האלברטינה (שילוב של אלברט וכריסטינה) – הצהרה יוצאת דופן של שותפות אינטלקטואלית בתקופה שבה נשים נמחקו מדפי ההיסטוריה.


איפה אפשר למצוא אותה היום?

הקבר של מארי כריסטין נמצא בקריפטה הקיסרית בכנסיית הקפוצ׳ינים.

במוזיאון אלברטינה (שהיה הארמון שלה) ובמוזיאון לתולדות האמנות ניתן למצוא פורטרטים היסטוריים של הבת האהובה של מאריה תרזיה.


מארי כריסטין
מארי כריסטין ״מימי״ - הבת האהובה של מאריה תרזיה

הקיסרית אליזבת ("סיסי")

מעבר לדימוי הרומנטי והטראגי של יפהפיית החצר, סיסי הייתה המורדת הגדולה הראשונה של האימפריה. היא תיעבה את גינוני הטקס הנוקשים של בית הבסבורג, נלחמה על חירותה האישית, הקדישה שעות לאימוני כושר ולרכיבה, והפכה לאייקון נשי בוינה ומחוצה לה. 


איפה אפשר למצוא אותה היום?

גם היום הנוכחות שלה מורגשת בכל פינה בעיר: אפשר לבקר במוזיאון סיסי ובדירות הקיסריות שבארמון הופבורג (שם מוצגים חפציה האישיים, מכשירי ההתעמלות והשמלות המפורסמות שלה), לפגוש את הפסל השקט והאינטימי שלה בפינת גן הוורדים שבפולקסגארטן (Volksgarten), לטייל בארמון שנברון שבו התגוררה בחודשי הקיץ, לבקר בקבר שלה בקריפטה הקיסרית (Kaisergruft), ואפילו לטעום בקונדיטוריית דמל את הסגליות המסוכרות שהיו הממתק היחיד שהרשתה לעצמה לאכול. 


אליזבת ״סיסי״ קיסרית אוסטריה
אליזבת ״סיסי״ קיסרית אוסטריה



אנה זאכר

 כשהבעל המיתולוגי אדוארד זאכר נפטר ב-1892, נשים באותה תקופה היו אמורות להיות "קישוט" בלובי, לא בעלות הבית. אנה קיבלה היתר קיסרי מיוחד לנהל את מלון זאכר בעצמה, והפכה לסלקטורית הקשוחה של האריסטוקרטיה. "אני הגבר היחיד במלון הזה", נהגה לומר כשהיא מעשנת סיגרים יקרים ומחזיקה ברצועה של שני כלבי בולדוג צרפתי. את האורחים המפורסמים ביותר שלה היא החתימה על מפת שולחן, ורקמה את חתימותיהם בחוט משי כדי להזכיר לכולם שההיסטוריה עוברת דרך השולחן שלה.


איפה אפשר למצוא אותה היום?

הרוח של אנה זאכר עדיין מורגשת בחללים המהודרים והאלגנטיים של מלון זאכר ובית הקפה המפורסם שלו.



  • אנה זאכר
    אנה זאכר


אנה דמל

בסוף המאה ה-19 היא לקחה את המושכות של קונדיטוריית החצר הקיסרית "דמל", והפכה אותה לאימפריה עסקית ולעמוד תווך בכלכלה הווינאית (מה שזיכה אותה ב-1952 בתואר "יועצת מסחרית" – האישה הראשונה באוסטריה שזכתה לכבוד זה). היא יצרה את מותג ה"דמלריות" – צוות נשי בלבד בשמלות שחורות וסינרי תחרה לבנים שפנה לאורחים בגוף שלישי רבים ("האם האדון כבר בחר?"), וניהלה במשך עשורים את "מלחמת הזאכר טורט" המשפטית והמתוקה נגד מלון זאכר. 


איפה אפשר למצוא אותה היום?

בביקור שלכם בקונדיטוריה דמל שימו לב למלצריות ״הדמלריות״ וללבוש המסורתי שלהן שחוזר להחלטה אחת היסטורית ופורצת דרך שעשתה אנה דמל.



אנה דמל
אנה דמל


מהפכניות הרוח, הנפש, האופנה והסלון


אויגנה ("ג'ני") שוורצוואלד

 בתחילת המאה ה-20, באוסטריה נאסר על נשים לגשת למבחני הבגרות ולהיכנס לאוניברסיטה. ג'ני נסעה לציריך, חזרה לווינה בשנת 1900 כאישה הראשונה עם תואר דוקטור, והקימה גימנסיה מהפכנית לנערות – בית ספר ללא עונשים, שבו לימדו גדולי הדור כמו אוסקר קוקושקה, אדולף לוס וארנולד שונברג. כשהממסד ניסה לסגור את המוסד בטענה שהיא מלמדת נערות מתמטיקה ופיזיקה, היא ענתה בחיוך: "המוח של האישה לא שונה מזה של הגבר, הוא פשוט היה רעב יותר מדי זמן".


איפה אפשר למצוא אותה היום?

בית הספר לבנות של אויגנה שוורצוואלד התפרק עם כניסת הנאצים לוינה ומנוסתה לשוויץ. הבניין היום משכן מלון מצוין בשם steigenberger herrenhof


אויגנה שוורצוואלד
אויגנה שוורצוואלד

אנה פון ליבן ("ססיליה מ.")

בארמון ליבן-אאוספיץ שמול הבורגתיאטר חיה משוררת מבריקה שסבלה מסימפטומים נפשיים וגופניים קשים. ב-1889 היא הגיעה לרופא צעיר ולא מוכר בשם זיגמונד פרויד. אנה לא הייתה רק מטופלת פסיבית - היא הייתה שותפה פעילה ש"לימדה" את פרויד את שיטת הדיבור וסייעה לו להבין לראשונה שסימפטומים גופניים הם ביטוי לטראומות מודחקות. פרויד עצמו כינה אותה "המורה המרכזית שלי". עד היום ארמון ליבן אאוספיץ הוא כתובת אהובה שמושכת מבקרים רבים (בעיקר לבית הקפה המצוין בקומת הקרקע - לנדטמן)


איפה אפשר למצוא אותה היום?

מלבד כמובן בכתבי פרויד, שם היא תחיה לנצח, הארמון המקורי מארח עד היום את אחד מבתי הקפה האהובים בוינה - קפה לנדטמן.


אנה פון ליבן - ״ססיליה מ״
אנה פון ליבן - ״ססיליה מ״


ברטה צוקרקנדל

בקומה אחרת של אותו בניין בדיוק ניהלה ברטה את הסלון המשפיע ביותר באירופה. היא הייתה עיתונאית, מבקרת אמנות ומדינאית ללא תואר רשמי. יש יאמרו אפילו פעילת שלום. כמי שנולדה לתוך החוג הפובליציסטי הוינאי (הייתה ביתו של מוריץ צפס, המו״ל של עיתון הנויר וינר טגבלאט) ברטה כתבה, אירחה ובעיקר ניווטה את חיי הרוח והתרבות הוינאיים. בסלון שלה נולדה ב-1897 תנועת ה"סצסיון" האמנותית של גוסטב קלימט, ושם נהגתה הקמת פסטיבל זלצבורג. "בסלון שלי, אוסטריה נולדה מחדש", נהגה לומר. הרומן הנפלא והמומלץ של אורה אחמיאיר ״בסלון של ברטה״ עוסק בסיפורה של הדמות הייחודית הזאת.


איפה אפשר למצוא אותה היום?

הארמון המקורי שבו שכן הסלון של ברטה צוקרקנדל, מארח עד היום את אחד מבתי הקפה האהובים בוינה - קפה לנדטמן.


פורטרט של ברטה צוקרקנדל
פורטרט של ברטה צוקרקנדל

אמיליה פלוגה

במשך שנים רבות ההיסטוריה הכירה אותה בעיקר כ"מוזה של גוסטב קלימט", אך במציאות פלוגה הייתה מעצבת אופנה, אשת עסקים ופורצת דרך עצמאית שניהלה בווינה סלון אופנה משגשג עם אחיותיה. יחד עם תנועת ה"סצסיון" והסדנאות הווינאיות, היא הובילה את מהפכת "שמלת הרפורמה" (Reformkleid) – גזרות משוחררות, זורמות ואוונגרדיות ששחררו את גוף האישה מכבלי המחוך הלוחץ והמעוות של המאה ה-19, והפכו את האופנה לכלי של חירות אישית ותנועה חופשית.


איפה אפשר למצוא אותה היום?

החנות המקורית ברחוב הקניות מארי הילפר אמנם כבר אינה קיימת, אבל את הפורטרט האניגמטי של אמיליה פלוגה שצייר ידידה, מאהבה ואיש סודה - גוסטב קלימט, ניתן עד היום למצוא במוזיאון וינה.


הפורטרט של אמיליה פלוגה במוזיאון וינה (גוסטב קלימט)
הפורטרט של אמיליה פלוגה במוזיאון וינה (גוסטב קלימט)


החלוצות:


ליזה מייטנר

גם במעוזי הידע והתרבות נשים נאלצו להילחם על המקום ועל האמת. הפיזיקאית היהודייה ליזה מייטנר, שסיפקה את ההסבר התיאורטי הראשון לביקוע הגרעין (ושותפה אוטו האן קטף על כך לבדו את פרס הנובל), נאלצה בתחילת דרכה להיכנס למעבדות אוניברסיטת וינה דרך כניסת השירות במרתף כדי "לא להסיח את דעת הסטודנטים". היום ניצבת לכבודה בחצר האוניברסיטה שעל כביש הטבעת אנדרטת פלדה מבוקעת שיצר האמן תומאס באומן, כחלק מתיקון היסטורי שהציב בחצר פסלים של שבע חוקרות פורצות דרך. 


איפה אפשר למצוא אותה היום?

בחצר הפסלים של אוניברסיטת וינה (מול קפה לנדטמן) לצד כל פסלי האלומני המכובדים (לרבות פרויד) אפשר למצוא את האנדרטה הייחודית והמבריקה שלה.


הפיזיקאית ליזה מייטנר
הפיזיקאית ליזה מייטנר


חנה צייטלהופר

במשך 436 שנים מאז הקמתו ב-1572, בית הספר הספרדי לרכיבה היה "מועדון בנים" סגור הרמטית. נשים לא הורשו לעלות על אוכף סוסי הליפיצנר האציליים. ב-2008 נפתחו השערים לראשונה, ולאחר שמונה שנים מפרכות של אימונים, ניקוי אורוות ולמידת הדרסאז׳ - אמנות הרכיבה הקלאסית, הוכתרה צייטלהופר בספטמבר 2016 כרוכבת (Bereiter) הראשונה בהיסטוריה. היא סירבה שיתפרו לה מדים "נשיים" מותאמים, והתעקשה ללבוש את מעיל המשי החום והכובע הדו-קרני המסורתיים בדיוק כמו הגברים – כדי שישפטו אותה אך ורק על פי היכולת שלה לשלוט בסוס במשקל 600 קילוגרם. חנה עשתה מהפכה בצוות המאמנים ופילסה את הדרך לנשים נוספות שהגיעו בעקבותיה והצטרפו לשורות הרוכבים.


איפה אפשר למצוא אותה היום?

את חנה אפשר לפגוש בימינו באורוות של בית הספר הספרדי לרכיבה או באימוני הבוקר / הופעות באולם ההיסטורי.


חנה צייטלהופר - בית הספר הספרדי לרכיבה
חנה צייטלהופר - בית הספר הספרדי לרכיבה


הסיפור ממשיך גם היום

הרוח של הנשים האלה לא נשארה רק בספרי ההיסטוריה של המאה ה-19 וה-20. היא נוכחת בלב וינה העכשווית – החל בדמותה האוונגרדית של השחקנית סוזנה וידל, שהפכה את "קפה קורב Korb" למוקד תרבותי פרוע ובועט, ועד לאמנית רייצ'ל ווייטריד, שיצרה בכיכר היהודים את אנדרטת השואה המרגשת המנציחה את הזיכרון וההיעדר באמצעות ספרייה הפוכה מאבן.

וינה של המאה ה-21 מתגאה בליברליות ובשוויון, אך השורשים של המאבק הזה נשתלו לפני יותר ממאה שנה. בכל כוס קפה, בכל מוסד תרבותי ובכל פינת רחוב בעיר, מהדהד עד היום קולן של הנשים שסירבו להישאר מאחורי הקלעים.

תגובות


bottom of page